<h1>נדרים ל"ו ע"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף יט:</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף כו.</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף לד:</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף סב:</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף עב.</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף עח.</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
<h2>דף פה.</h2>
ממתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח [גיטין כ"ו ע"א] וכמה דוכתיה משמע שהסופר היה כותב בקלף שלו ונותנו אחר כתיבה לבעל, ומה שכתב רבי' יעקב דצריך שיהיה הדיו והקלף והקולמוס משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתננו לסופר לכתוב גט לאשתו, נר' כי לא היה צריך, אבל כדי שלא ישכח הסופר להקנות הגט לבעל אחר כתיבתו שיהא שלו לגרש בו טוב לעשות כן הואיל ונפק מפי קדוש. אמנם בקולמוס אין לי שום סברא למה כלל אותה רבי' עם הקלף והדיו ליתנו לסופר, אטו מי גרע גט במה שיכתבנו סופר בקולמוס גזול, והלא אפילו אם היה הסופר חייב לשלם כדי הקולמוס כגו' דנחית ליה בתורת אגרא לא היה קונה בעל הקולמוס בגט כלום, וכל שכן אי הוי עליה גזלן שהוא פטור אפילו מן השכר דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ונראה כי לא הזכיר הקולמוס אלא לרוחא דמילתא שכיון שנתן לו הקלף והדיו יתן לו הקולמוס כדי שיהא הכל מזומן בידו לכתוב, ואמנם על פי רבי' הורגלו לעשות כן כמ' שתקן וכת'.
וכשמצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום יצוה לסופר בפני שנים כשרים לעדות שאינם קרובין זה לזה לא לבעל ולא לאשה, ואם הסופר ראוי להעיד אין צריך שנים אחרים לראות שציוהו הבעל לכתוב רק הוא ואחר כשר עמו להעיד, וכשבא לכותבו יכתבנו בפני שנים הכשרים להעיד ויודיעם שהוא רוצה לכתוב גט לשם פלונית אשת פלוני ובלא אמירתו יכול להיות בענייני' שהוא נכר להם וידוע שהוא כתוב לשמה אבל במפרש להם טוב יותר. ואפילו עידי צואה לסופר ועידי כתיבה הם שתי כתות נ"ל דלא הוי חצי דבר כיון שכל אחת מעידה על מה שצריך לראות בשעת ראיית' דומיא דשלש כתות דעידי חזקה [ב"ב נ"ו ע"ב] שכל אחת ראתה בכל פעם ופעם כל מה שיש לראות באותה שעה, ולא כפירוש שאומרים בשם רבי' יצחק אלפס שתולה שם הטעם במה שמהנה עדות הכת לפירות. ועידי חתימה אין צריכים לראות לא ציווי הבעל לסופר ולא כתיבת' לשמה וגם בבי"ד אין צריך להביאם, אפילו אם צריך שיהא עדות בכל זה שיראו ציווי הבעל לסופר וכתיבה לסופר לשמה, אלא כמו שעידי מסירה אינם באים לבי"ד אעפ"י שצריך עידי מסירה בשעת מסירה לר' אלעזר לכל הפחות גם כשיש עידי חתימה, כדמוכח פרק המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דפריך כיון דאמר עידי מסירה הא לא ידעי כו', דמסתמא כיון שבא מיד בעל לידה כדמוכחא חתימה מסתמא בעידי מסירה כהכשירו בא לידו, ולכך אין אנו מצריכים להביאם לבי"ד, וה"ה נמי באילו העדים יש לומר כ"כ דמסתמא נעשו כל דברי הגט כהכשרו בעדים, והדבר צ"ע אם צריך בכל עדים כדפ' בכל ציווי הבעל לסופר ובכתיבת הסופר לשמה, והמחמיר לעשות שניהם בבת אחת לאפוקי נפשיה מפלוגתא דרב אלפס מפני דבת רבים על זה אין לפטפט ותבא עליו ברכה, ואם עידי חתימה רואים כל ציווי הבעל לסופר וכתיבת הסופר לשמה כל שכן שהוא כראוי. וכמו שאמ' שאין צריך להביא' לבי"ד גם אין הסופר צריך להודיע שבפני עדים כתבו לשמה מהאי טעמא דפרי' דמסתמא עשאו כהכשרו, ויכול להיות שאין הסופר צריך להודיע שכתבו לשמה כי מכיון שהבעל ציוה לו לכתבו והוא כתבו ונתנו לה מסתמא כתבו לשמה, ואפילו אין הבעל מכיר כתיבתו מסתמא הוא כתבו ולא הכתיבו לאחר מאחר שהיה אז פסול ואין צריך אפי' ראית עדים בכך, כך הדעת נוטה דהא לא לישתמיט בשום דוכתא הצרכת ראיית עדים בכתיבה אלא בשליח הולכה הצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן נראה שסובר ר"ת שכתב ויאמר לסופר כתוב גט לפלונית אשתי, ולעדים חתמו במעמד הבעל והסופר ועידי חתימה, וגם כתב וצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, וגם כתב ואם שליח מביאו צריך לעמוד על גבי סופר, ובעדות ראיית כתיבת סופר לשמה לא דבר כלום. ואין להוכיח מדמצריכינ' בחרש שוטה וקטן עומד על גביו [גיטין כ"ג ע"א] שלא יהא צריך בפקח ראיית עדים (בחתימתו) [בכתיבתו] לשמה, דאיכא למימר דהתם גדול עומד על גביו לעשות לשמה וזה אין צריך בפקח, ומרוב בקיאי' הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי, וממאי נמי דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפי' לרב' מש' חשש איסור אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז ויחזיקו אסור, דאי משום חשש איסור כי שמא טעה הבעל ושלח גט שנכתב שלא לשמה היינו מצריכי' לומר בפני נכתב ובפני נחתם, א"כ הוא עצמו שהביא גטו יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם [גיטין ה' ע"א], אלא ודאי לטעות לא חיישינן אלא ללעז של בעל וכשמגרש הוא בעצמו אין לחוש כל כך שיוציא לעז על הגירושין שעשה הוא בעצמו, גם מכל זה יש לומר דא' דרוב בקיאי' הן ומתוך בקיאו' הן עושי' לשמה ובעדים כמו שבקיאי' שהוא צריך, ואע"פ כן עד שיתברר בראיה ברורה טוב ליזהר בדבר כדפ'. ומה שהבאתי ראיה מעידי מסירה לר' אלעזר שאין צריך להביא עדים בב"ד, יש להביא ראיה ממביא גט ממדינת הים שאינו מביא עדים שהבעל עשאו שליח בפניהם וצוה הבעל לסופר לכתוב, וגם מראיית כתבו לשמה אינו מביא ראיה את"ל שצריך.
וצ"ע לר' עקיבא [ב"ב נ"ו ע"ב] דאמר דבר ולא חצי דבר היאך מצטרפים להכשיר הגירושין העדים שראו שעשאו בעל שליח להולכה והעדים שראו נתינת הגט ליד האשה הא הוי חצי דבר כיון דהני והני צריכי אהדדי, כי אע"פ שאילו עידי שליחות ואילו עידי גירושין, מסתבר דהוי חצי דבר כמו שהיו עידי קדושין חשובי' חצי דבר אם היו צריכים לעידי ביאה [ב"ק ע' ע"ב], ואין סברא לומר דמשניות דהמביא גט יהיו דלא כר' עקיבא, מדלא מישתמיט בכולהו לפרושי הכי, כי היכי דמייתי לה להך דר' עקיבא על ההיא דמרובה [שם], ובשנים אומ' לפנינו אמר' ובשנים אומרי' בפנינו קבלה משמע בפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] דהכי עדיף טפי כשהם ב' כתות משאם היו כת אחת, מדקאמר ואפי' הם הראשונים הם האחרונים, ואי הוה פליג עלה ר' עקיבא איפכא הוה ליה למיתני הואיל והכי עדיף טפי לר' עקיבא. ואין נראה לומר שלפי שאין צריך להביא עידי שליחות לב"ד לא שייך בהו חצי דבר דלא שייך אלא במקיימי דבר לב"ד, (וא"כ) [דא"כ] לא יהו צריכי' אפי' ראיה מג"ש דדבר דבר אלא הצריכי' להיות מקיימי דבר בב"ד, וא"ת הכי נמי, והא משמע בהמגרש שצריך עדים בשעת מסירה לר' אלעזר אפי' איכא עידי חתימה אפי' הכי צריך שיראו המסירה, וגם בכל שלוחי הגט כתב רבי' יעקב שצריך לעשות בעדים אף כי אין צריך להביאם לב"ד, ואין נראה לומר דבשני גיטין דפ' המגרש צריך להביאם לב"ד יותר מבעלמא ולכך צריכי' להיות בשעת גירושין, דלא מיבעיא לר' אלעזר דמשמע התם שצריכים להיות, אלא אפי' לר' מאיר שמעתי בשם רבי' יעקב שצריך עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכך צריך ראיית העדים בשעת גירושין. ומיהו הר"ר יצחק ב"ר מרדכי פי' בתוספו' דבבא מציעא שהוסיף לפני רבי' יעקב בפ"ק דנראה לו שצריך בשטר מתנה עידי מסירה לר' אלעזר אע"ג דאיכא עידי חתימה מתוך ההיא דהמגרש שהבאתי, וכתב שרבי' יעקב היה חולק עליו והיה אומר דהיכא דאיכא עידי חתימה אין צריך עידי מסירה, אבל ממה שכתב רבי' יעקב בתקון גט שלו שצריך לעשות כל שלוחי גט בעדים ויתניהו הבעל לה או לשלוחה בפני עדים, משמע שצריך עידי מסירה אע"ג דאיכא עידי חתימה דקיימא לן כר' אלעזר, ונהי דממה שמצריך עדים בשעת מסירה לה או לשלוחה אין להביא ראיה כל כך שסובר כן, כי יש לומר שהצריך כך כדי שתהא ידועה לעדים שהיא מגורשת בשעת נתינת הגט ויתבררו גירושין מיד לכל אפי' יאבד הגט, מ"מ ממה שהצריך עדים בשעת מסירת הגט ליד השליח, שאמר שצריך לעשות כל שלוחי הגט בעדים, דלא סגי בעידי חתימה אם לא יהיו עידי מסירה בשעה שמוסרו לשליח, אע"פ שידוע לנו על ידי עידי חתימה שהבעל מסרו (לאשה) [לשליח] שאין הבעל נאמן לומר לפקדון אפי' למאן דאמר בעל נאמן בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] אלא כשהבעל והאשה במקום אחד, כדקא' אם איתא דלגירושין יהביה לדיד(י)ה הוה יהיב ל(י)ה. ואפשר שלא נחלק רבינו יעקב על רבי' יצחק ב"ר מרדכי להכשי' בלא עידי מסירה אלא בשטר מתנה ולא בגט אשה, והיה נותן שום טעם לחלק ביניהם אי משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו בממון אי משום טעמא אחרינא.
ואם צוה הבעל לסופר לכתוב גט וכתבו לשמה ואחר שכתבו נראה בעיניו של סופר שאינו כשר אע"פ שהוא שמא כשר, או אם נאבד או נמחק או נקרע אחר שכתבו י"ל שעשה שליחותו ואם כותב אחרי כן גט שני לא יועיל כלום אותו גט שני אם לא יצויהו הבעל לעשותו, דאע"ג דפ' התקבל [גיטין ס"ג ע"ב] א' כתבו עדים גיטא מעליא ואבד דלא עשו עדים שליחות' כדקאמר התם מי קאמר להו כתובו ואנחיה בכיס(ת)ייכו, התם מיירי שאמר להו כתבו ותנו לה דומיא דכתבו ונתנו לשליח או כתבו ונתנו לשליח ויוליך לה דמייתי בתר הכי, ולפי' נמי קאמר מי קאמר להו כתובו ואנחוה אחספא והבו לה, מכלל דברא' כתבו ותנו לה מיירי, דכיון דאמר להו כתבו ותנו לה משמע מדבריו שאין שליחות' נגמרת עד שיתן לה, אבל היכא דאמר לסופר כתוב גט לאשתי סתמא, איכא למימר דודאי לא ציוהו רק לכתוב גט אחד שיהא מזומן לו ללקחו מידו אחר שיכתב וכיון שכתבו עשה שליחותו. ואפילו אם תמצי לומר דאפילו בסופר נמי בכי האי גונא דפריש' הוה אמר דלא עשה שליחותו ותאמר דשייך ביה טעמא דמי קאמר ליה בעל כתוב ומנחיה בכיסך, אע"פ שאין נר' לומר כן, מ"מ היכא דכתבו ובא ליד הבעל אחר שנכתב ואחר כך אבד או נקרע או נמחק אז ודאי עשה הסופר שליחותו ולא יועיל כלום שום גט שיכתוב אחר כך בלא צווי הבעל, על כן יש לו לבעל לומר לסופר מתחילה כשמצוהו לכתוב גט לאשתו שיה' שלוחו בכל גיטין כשרים שירצה לעשות לו וכשיעשו כולם יגרש באיזה שירצה וכמו כן יאמר לעדים שיחתמו בכל גיטין כשרים שיעשה לו ויגרש באיזה שירצה ואז יהיה כל החתימות לשמה.
ואם אחר כתיבת הגט נמחקו קצת (ה)אותיות הגט או נטשטשו ואין רשומן נכר אין לאדם לתקנו אלא במצות הבעל אבל הסופר יכול לתקנ' אם אמר לו כמו שפי', אבל אחר חתימה צ"ע מאחר שעל זה לא חתמו העדים. ואם האות מליאה כל כך דיו שאינה נכרת אות ובא לתקנה בסכין ולהסיר מקצת הדיו פסולה אותה האות דהיינו כמו חק תוכות דפסלינן בפ' המביא שני [גיטין כ' ע"א] ולא מבעי' לכתחילה דבעינן עידי חתימה מפני תקון העולם וכאן אין החתימה מוכח' שנתקנה האות קודם שבא ליד האשה אלא אפילו גירש בו הבעל בפנינו אחר תקון האותיות או שקיים בתוך הגט אותו תיקון כמו שאנו מקיימים מחקים ותליות ובא לגרש בו אף לכתחילה פסול מטעמא דפרי', היכא דלא נגמרה מעולם להיות אות אלא על ידי גרירה בסכין, והיכ' נמי שמתחילה אות ונתמלאת דיו וחוזר ומתקנה בסכין אין לחלק בכך ולהכשיר בלא ראייה, כי מה שאומר במסכת סופרים [פ"ה ה"ז] שאם נפל דיו על השם מתקנו בסכין שאין כאן איסור מחיקה לפי שאין מתכוין אלא לתקן ומשמע שאחר כך יהיה עדיין כהלכת', זה יש להעמיד כגון שלא נתבטלה מתורת אות על ידי הדיו שנפל אלא כל שעה היה רושם (ב)אותיותיו ניכר כהלכתו.
גם יפרש הסופר פלוני המכונה כך, וכך כתוב בטופס של רבי' יעקב ומפ' רבי' דהיינו כל שום וחניכה שהצריכו חכמים לכתוב אבל זה הלשון עצמו וכל שום חניכה דאית ליה לא תקינו חכמים, והיה דומה לו שזהו קלקול בגט שהרי אין לו שום חניכה והוא כותב שם שיש לו, משמ' שזה אינו הוא אלא אחר, ועוד מה סברא הי' שיהא לזה הלשון להועיל אם משנה שמו לא אמרו חכמים אלא לפרש הכנוי כמו אחא בר הדא דמתקרי איסק מרי [גיטין ל"ה ע"א] והכי משמע דברייתא בפרק השולח שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, ואעפ"כ אין נראה לפסול בכך הגיטין שכתוב בהן וכל שום וחניכה דאית לי והכותבין אותו כותבין אותו סמוך לצביתי ברעות נפשי מלפניו, אחר שם מקום הבעל והנהר וכל שום וחניכה דאית לי ולאבא ולאתרי וכן באשה כותבין אחר שם מקומה וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך ולאתריך.
מקום קביעת דירת הבעל והאשה של אותה שעה יש לכתוב בגט דהיינו שם עירו ושם עירה, אבל מקום הלידה לא מצינו בשום מקום שצריך לכותבו אלא שכך נהגו ואם כתבו כשר, ואם אין בקיאין בו טוב שלא יכתבוהו משיכתבו שקר, וכן מקום אשר האשה שם בשעת כתיבת הגט ואינו מקום קביעות דירתה אינו צריך, תדע שבשולח לה גט ממדינת הים וכי צריך שיהיו יודעים וזכורים אם היתה חוץ לעירה בשעת הכתיבה אם לאו הא ודאי לא צריך אלא כיון שקביעות דירתה היה אז במקום הכתוב בגט אין צריך יותר ואותו צריך לכתוב בגט ולא מקום אחר, וכן הדין באיש אין צריך לכתוב רק מקום קביעות דירתו בשעת כתיבת הגט ולא מקום שהלך לשם לפי שעה והכי מוכח' שמעתי' דהאשה שהלכה גבי ההוא גיטא דאישתכח בסורא [יבמות קט"ז ע"א] ואע"פ גם ממקום הסופר כשהבעל עומד בו בשעת כתיבת הגט לפי שעה להכתיב הגט יש שכותבין והנני היום במקום פלוני ואין צריך כדפי', מיהו כשנמלך לעמוד שם ולהתעכב או ללכת משום ולדור ממקום אחר אפשר דהתם מהני. מקום הסופר שכותבין למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני יש לכתוב (מ)מקום שעומד שם בשעת כתיבת הגט אפילו אינו שם אלא לפי שעה אבל מקום קביעות דירתו לא יכתוב אלא מקום שכותב בו וגם העדים חותמין בו, כי יותר יש להקפיד אם לא יהיו העדים שם בזמן שכתב בו ממה שיש להקפיד שלא יהיה הסופר שם, כי אם לא יהיו העדים שם יבא לומר שאחרים חתמו בשמם ומזוייף הוא שהרי הם לא היו שם אבל בסופר אין לחוש בכך, מיהו גם בסופר שנינו היה במזרח וכתב במערב כו' דמוקי לה להך משנה בגמ' בפ' הזורק [גיטין פ' ע"א] בסופר, ולכך אין להכשיר בגט מה שרגילין החזני' לעשות בשטרי כתובות שכותבין אותו במקומם קודם החופה ומאחרין הזמן וכותבין הזמן שעתיד החופה להיות בו וכשהולכין לחופה מוליכין אותה עמהן וחותמין העדים ביום החופה במקום החופה. ובמצאו באשפה חתמו ונתנו לה דמכשר רב נחמן אליב' דר' מאיר [גיטין ג' ע"ב] יש להעמיד בלא שינוי מקום הסופר והעדים, וא"ל דהיה במזרח וכתב במערב לא אתיא כר' מאיר דהא מוכח בפ' המגרש דאתיא כר' מאיר לפי' רבי' יעקב שגורס והאיכא שלום מלכות כו' ומפ' דמהיה במזרח וכתב במערב קפריך, וגם בלא הוכחה זו אין לומר דר' מאיר דמכשיר במצאו באשפה לא יחוש בשנוי מקום הסופר והעדים, דמהיכי תיתי לרב נחמן שאומר אפילו מצאו באשפה כו' שר' מאיר לא יחוש למקום הסופר בשביל שאין מצריך כתיבה לשמה כי מה שייך זה לזה.
ספר תירוכין א(י)ני רגיל לכותבו קודם שיטה אחרונה וממלא כל שיטה אחרונה מואגרת וגט פטורין כדת משה וישראל ואם ימעט בכך למלאת השיטה אני כותבו באותיות רחבות, ואע"פ שכתבנו על זה בפ' גט פשוט טעם להכשיר חשתי למאי דמשמע לכאורה שאין לכותבו בשיטה אחרונה כיון דבעינן ודן דהא לא איפשיטא בעיין דפ' המגרש [גיטין פ"ה ע"ב] אי בעינן ודן או לא, ועוד כי גם רבי' יעקב כתב בתקון גט שלו בתחלת ספר הלכות גדולות דרב יהודאי של אספמיא שהיה שלו שאין לעשות קיום מחקים ותליות בשטה אחרונה כי אם לפני וקנינא מיניה או בדברים ששנה עליהם הורגלו לכתוב אחר וקנינא דהוי בשטה אחרונה וגם בגליון ספרו כתב כן, ומדבריו יש ללמד כי אע"פ שהורגלו עכשיו לכתוב שריר וקים בכתובות ושאר שטרות יש לחוש אם יהיה הקיום מחקים בשטה אחרונה כי שמא השטר היה נגמר בלא שריר וקיים כשבא ליד בעליו והוא הוסיף שטה אחרונה וסיימה בשריר וקיים ומחק למעלה וכתב על המחק מה שרצה וקיימו בשטה אחרונה, והואיל וכן גבי ודן נמי יש לחוש אם יהיה בשטה אחרונה שמא הגט נסתיים בלא ודן כשבא ליד האשה והיא הוסיפה שטה אחרונה, ואם נתן לה כשלא נכתב ודן פסול לר' יהודה ושמא הלכה כר' יהודה, ובין אביי ובין רבא דפליגי בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ובפ' בתרא דנזיר [ס"ב ע"א] בידים שאין מוכיחות מצו סברי דבעינן ודן דלא להוי משמע דבדבורא מגרש לה כדמפרש ר' יהודה טעמא בפ' המגרש [שם]. ומה שפי' רבינו דבדברים ששנה עליהם הורגלו לקיים מחקים בשטה אחרונה, לא נתיישב ללבי שהרי אם נחוש שהוסיף בעל השטר את השטה אחרונה יש לחוש שמא במקום המחק היה כתוב שם חובת בעל השטר והוא מחקו והגיה שום זכות או דבר שאינו לא של זכות ולא של חובה שהוא שנוי ומשולש בשטר ונמצא שנשתכר בזיופו שהרי מחק חובתו, ועל כן היה נראה שאנו למדין משטה אחרונה כשאנו מכשירין בקיום מחקים בשטה אחרונה ויש לעשות כל קיום מחקים קודם וקנינן, וממה שנהגו לכתוב קיום מחקים וגם ממה שתקנו לכתוב ודן בסוף הגט, ומסתברא שאנו למדין בו משטה אחרונה שאם לא כן באמצע הגט היה ראוי לכותבו ובסוף הגט היה ראוי לחזור מעניינו של שטר, ולא מסתברא שפיר די ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין יהא מעיקר הגט משום דבעי' ודן, ומתרוכין ואילך דהיינו ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ליהוי במקום חזרה של מעניינו של שטר, וגם ממה שהשטה אחרונה קצרה יותר מדאי אם תתחיל מואגרת לפי המנהג שאין עושין בו אלא י"ב שיטין מסתבר שהיו הראשונים כותבין ספר תירוכין בשטה אחרונה, וגם וקנינא מניה דבשאר שטרות איפשר שהוא מעיקר השטר ולא משום חזרה דמעניינו של שטר, ומ"מ מטעם שפי' ומתוך דברי רבי' יעקב אני כותב ספר תירוכין קודם שטה אחרונה, ואעפ"י כן לא הייתי אוסר בכך אשה לבעלה, ועל מעשים שעושים אחרים אין דרכי לדקדק אחריו אם אינו בא לפני ממילא אבל זה הגט בא לידי ממילא וגם שלח אחי האשה שינתן בפנינו ועל כן אני מחזר שיעשו כמו שפי', וגם הקרובים לא רצו שתקבלנו לגט כלל עד שיעשה לגמרי כרצונינו. ומה שאני ממלא כל השטה אחרונה באותיות רחבות זיהו טעמי שאם לא היה באחרונה אלא חצי שטה כיון שנחוש לשמא יוסיף בעל השטר בשטה אחרונה אם יחתמו עדים בחלק שבחצי שיני של שטה אחרונה שוב לא נלמד משטה שלפני אחרונה שכיון שהיא סמוכה לעדים החתומים למטה המינה אין למדין משטה אחרונה שיש לחוש אולי הוסיף בעל השטר בין עדים לכתב ונמצא שבטלת מן הכתוב באותה שטה ואם יחתמו העדים תחת כתב של שטה אחרונה יש לחוש אולי תמלא האשה חצי השטה בחלק ותוסיף עוד בשטה אחרונה בין עדים לכתב וילמדו מחצי השטה שהוסיפה שהיה קודם האחרונה.
וכשלשים עברו ששלחתי לר' יעקב מיאנוילא שהייתי דר שם שאילות בכתב מקצת דברים שנתקשיתי בהם וזו אחת מהם ואיך אנו מקיימים מחקים ותליות בשטה אחרונה כיון שאין אנו למדים משטה אחרונה ואם בשביל שאנו כותבין שריר וקיים בסיום השטר ושוב אין להוסיף כלום והלא הלכה מכשרת שטר פשוט בלא שריר וקיים שאינ' מצרכ' שריר וקיים אלא בגט מקושר לאחד מן האמוראים [ב"ב ק"ס ע"ב] אבל בפשוט לא צריך שאם לא היה בו שריר וקיים למה לא יהיו למדים משטה אחרונה הואיל וכן בכל גט פשוט שיש בו מחק יש לחוש אולי בלא שריר וקיים נכתב וניתן לבעליו שכך הוא כשר וכן הוא דינו להיות ובעל השטר מחק בתוכו וכתב על המחק מה שרצה וקיים מחקים בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים, ולא השיב לי על זאת בכתב כלום כי שלחתי לו גליון גדול כתוב בו פנים ואחור ושלח לי כי לא נפנה להשיב רק על הכתוב מצד אחד וכשיפנה שיגיד לי על הכתוב בצדו השיני, ושוב שאלתיה פה אל פה וענני רבי' כיון שאנו כותבים בכתובות ובשטרות עכשיו שריר וקיים אם היה נכתב בלא שריר וקיים היה פסול, וכן בגיטין כדת משה שבסיומו מועיל כמו שריר וקיים ועל כן יש ללמד מקיום מחקים שבשטה אחרונה קודם שריר וקיים וקודם כדת משה וישראל, והיה קשה לי כי גם בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כותבין כדת משה וישראל כדתנן במס' ידים [פ"ד מ"ח] קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין המושל עם משה כו' ואפילו הכי לא היו למדים משטה אחרונה, ומיהו לא היה כל כך קשה כי י"ל שלא היה קבוע ליכתב בסוף הגט אלא כל מקום שהיו רוצים והכי משמע במשנה שלא היה המושל מלמעלה ומשה מלמטה, ובלא כל זה אין מתיישב לי שנתקן כדת משה וישראל אלא על הגט, ונכון ליזהר בגט ממחקים ואם בא לכתוב על המחק ולקיים היה ראוי לכתוב קודם לו כן אות פלונית ותיבה פלונית עד עכשיו ודין קיומיהון ועכשיו לא יהא הפסק בין וגט פטורין לכדת משה וישראל, אע"ג דהוה מצי למימר כי הוי נמי קיום מחקים לכדת משה וישראל סמוך קאי כדת משה וישראל אכולה מילתא אקיום מחקים דסמוך ליה ואגירושין דלקמיה.
אבל נראה שלא החזיק רבי' בטעמו זה לסמוך עליו כיון ששוב כתב בספרו ויש מדקדקים אחרי לומר כי מה שאין למדים משטה אחרונה זהו דוקא שבלא השטה אחרונה היה השטר שטר גמור ולכך יש לחוש שמא הרחיקוהו העדים שטה אחת מן הכתב וחתמו, והוסיף בעל השטר שטה אחרונה אבל בגט שאין בו ודן כר' יהודה אין לחוש לכך כי לא היו עדים חותמין עד שיכתב, ומביאים ראיה לדבריהם משטרי כתובות שאין כתוב בהן קנין עד וקנינא ונמצא שוקנינא הוא עיקר הכתובה ולמדים אותה משטה אחרונה לפי שאין לחוש שמא שיחתומו עדים קודם שיכתב וקנינא כי קודם שיגמר להיות שטר לא יחתמו לעולם. ואיני רואה בדבריהם ממש חדא דא"כ כי קפריך בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א] ובפ' שני [י"ט ע"ב] והא בעינן צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה מאי קשיא ליה והלא במקום שאינו נגמר להיות שטר בלא שטה אחרונה למדים המינה והואיל וכן מה היה לו להק' כן כי מה דוחק יהיה אם ידבר בעניין זה, ועוד כי למה לא יחתמו והלא פעמים שאדם עושה שטר לחבירו מחמת אונס ורוצה להטעותו כי... דאמר [ב"ב קנ"ג ע"א] זיל כתב לה שוכר עליהם או מטעם ומחתים עדים על השטר שאינו שוה כלום להטעות המאנסו, ועוד דאמר על שאילת שלום בגט חתמו [גיטין פ"ז ע"א] ואמר נמי דעדים חותמין הרי שחותמין על דבר שאין צורך בחתימתן, ועוד דלמה יהא ראוי לומר שלא יחתמו בלא ודן לפי שאין שוה כלום והלא גט גמור הוא לרבנן ולמה לא נחוש שסברו העדים כרבנן וחתמו, ואפי' לדידן דמספקא לן אי בעי ודן אי לא שטר גמור הוא ואוסרה בו עליו אם הוא כהן ואפי' אם הוא ישראל לאוסרה עליו עד שיקדשנה, ומה שיש לפסול כשכתוב בו ספר תירוכין בשטה אחרונה לפי שאין למדים משטה אחרונה זיהו בגט שהאשה מביאה לב"ד כדי להתירה לינשא על ידו שאין להתירה לפי שהיא הוסיפה שיטה אחרונה או בגט ששליח להולכה נותן לאשה בפנינו [יש לחוש שמא הוא מעצמו הוסיף שיטה אחרונה שכתוב בו ודין ספר תירוכין לפי ששגרתו האשה, אבל בגט שהבעל נותן לה בפנינו] אף לשלוחה ואינה שומרתו לראיה לפי שבמקומה ידועה לכל שהיא מגורשת ואינה זזה ממקומה אפילו אין עליו עדים מגורשת בעידי מסירה כר' אלעזר והואיל וכן מה לי שיטה ראשונה מה לי שיטה אחרונה אפילו יש בו כמה מחקים ותליות בלא קיום כשר בדיעבד ומתירין אותה לינשא בעידי מסירה ולכך מותרת בו אפי' עיקר תורף בשיטה אחרונה, ומיהו לכתחילה כיון שמדקדקין לעשותו כשר גמור בלא מחקים ותליות שאינ' מקויימ' ולפי שתקנו שיהיו עדים חותמין על הגט מפני תקון העולם יש ליזהר גם כן לעשות כשר גמור לכתחילה לר' אלעזר כמו לר' מאיר.
נ"ל להחמיר שלא להחתים סופר בגט כדמוכח שמעתתא דס"פ התקבל [גיטין ס"ו ע"ב] והתם פרישנא להו דלמאן דמכשר באומר אמרו יש לפסול חתימת סופר, ואע"ג דפר"ח הלכתא ככל הני אמוראי דמכשרי באומר אמרו משום דתני כותיה דר' אשי ר"פ מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דקאמר דלא מודי ר' יוסי באומר אמרו אין להביא משם ראיה להקל אע"ג דמתרץ למתני' כר' יוסי ונכון להחמיר, מיהו משמע שהלכות גדולות מכשירות כי הביאו על כתב סופר ועד חתם סופר שנינו ופסול לא כתבו כלל בחתימת סופר, ואעפ"י כן קשה בעיני לסמוך על דברי ר"ח כל כמה דאיפשר לתקוני כי דומה לי לפסול יותר מלהכשיר מתוך דברי האמוראים שפוסלין אליב' דנפשי' למאי דפרי' בס"פ התקבל.
אם עד הראשון חותם בתחלת שטה יכול לחתום חבירו אחריו בשטתו, ואם הרחיק מתחילת שיטה שיוכל לכתוב שטר כל דהו כגון בפנינו לוה פלוני מפלוני מנה לא יחתום חבירו אחריו כי אז יש לפוסלו משום דאיכא למיחש דילמא כתיב ליה והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, ולכך לא יחתום השני אחר הראשון בשטתו אלא תחתיו.
מדקאמר שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר לו בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש [גיטין ה' ע"א] משמע שאחר נתינה בסמוך לנתינה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ומסתבר דכל שכן קודם לנתינה בסמוך לנתינה, ואעפ"י כן טוב שיאמרנו אחר נתינה ודוקא בסמוך לנתינה אבל לאחר זמן מדתניא יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם [שם ה' ע"ב] וכיון דבעינן בסמוך יתחיל לומרו בתוך כדי דיבור של נתינה, או שמא כל זמן שהם עסוקין באותו עניין אבל זה היה צריך ראיה ועל כן אין לי להכשיר, ומ"מ דעתי נוטה שלא להצריך תוך כדי דיבור, וסברא גדולה היא דסגי בכל זמן שהם עסוקין באותו עניין וכל זמן יושבין או עומדין שם מקיימי הגט כתקנת חכמים זה לצורך דבר זו, וגם נראה שכל רבותינו והגאונים והקדמונים לא היו מחמירים כל כך מדלא מישתמיט חד מנייהו בהלכות גט להזהר בכך, וגם אפילו לבקיאין בדבר הלכה היה להם לפרש דבר זה אם תופסין בו איסור אם לאו.
הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה קודם נתינה ואפילו עייליה לביה ידיה ואפקיה [גיטין י"ט ע"ב] ולא עיינו בו אחר כך מותרין, ומ"מ טוב לקרות אז גם לאחר נתינה לברר שלא נתחלף כדי שלא יוכל לבא עוד לידי שום ספק.
לכל נותני גט נכון להזקיק לבטל כל מודעי דאית להון, וכן כתוב בפר"ח בבא בתרא, ואפילו באותן שאין נותנין אות' על ידי כפייה, טוב הדבר שלא ירשיע שום מגרש למסור מודעא גם בלא אונס כדי לקלקל מחמת שנאה.
ושליח להולכה המביא גט לאשה אין צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה כי הגט שבידו מוכיח כן וכי היכי דלא מצי בעל למימר כשהוא ביד האשה שלפקדון נתנו לה אלא היא נאמנת לגירושין, שליח כיון שידוע לנו על ידי עידי חתימה שבעל נתנו לידו (ש)יהא נאמן [נמי] לומר שלא לפקדון נתנו אלא להולכה, ולא דמי לשליח קבלה שצריך כת אחת להעיד בפנינו אמרה כי לשם אין שום הוכחה שעשאתו שליח אם לא יהיו שם עדים, ומאן דאמ' בפ' התקבל [גיטין ס"ד ע"א] דבעל נאמן שאומר לפקדון יותר משליש שאומר לגירושין זהו כשהאיש והאשה בעיר אחת כדפי' רבי' שלמה וגם רבי' יעקב פירש כן בתשובה לר' פטר שמתחלת מן השמים יפתחו לך מעיינות חכמים, שאין שליח להולכה צריך להביא עדים שעשאו בעל שליח להולכה כיון דאיכא עידי חתימה אפילו למאן דאמר בעל נאמן לפקדון, והטעם יש לפרש משום דדוקא כשהם בעיר אחת אז שייך לומר טעמא דאם איתא דלגירושין כו'. תדע שהמביא גט ממדינת הים אם יש לו חתימת ב"ד או עדים שהוא ידוע על ידם שעשאו הבעל שליח להולכה למה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן מביא גט בארץ ישראל אם ידוע שעל ידי עידי חתימ' עדים או ב"ד שזה הגט היה שולח לאשתו, אפילו כשיבא בעל ויערער למה יתקיים בחותמיו, ואם אין ידוע לנו הרי הם כמאן דליתנהו ואין חתימתן מועלת כלום, וא"כ אין המביא גט צריך שום עדות שעשאו שליח להולכה. ויש תימה על מה שכתוב בתקון [שטרות] שטר הרשאה בשולח גט לאשתו ממקום אחר כי נראה שאין צריך כדפ'. וגם תימא שסיים בו וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתיב ומפורש לעיל, מה קנין שייך התם, ונראה לי כי לא הוצרך לתקן כתיבת הרשאה על כך, אלא לפי שכתוב בה שנתן לו הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ולא יקפיד אפילו לא יחלה ולא יאנס. [אבל שליח לקבלה] גם כי בשנים היה די, אשים ב"ד אנשים כשרים והגונים שאינם קרובים לא (ל)זה (ולא) לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא (לר' אלעזר) [לאיש הזה] שהוא שליח לקבלה לפי שיש לו [רשות] לקבל הגט ולהביא שטר חתימתו בשכר ויראה להם [הבעל] הגט ויקראוהו קודם נתינה כו'.
במה שכתב הרב הגדול רבי' יוסף טוב עלם דיתיהוייין בחמשא יודי"ן אין נראה שיהא עכובא בכך רק בתלתא יודי"ן. יש מדקדקין שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחות, ומטעם דאיקרי ספר לא הוי דהא מוקמינן ליה [גיטין כ"א ע"ב] לספירת דברים בעלמא, ושמא כשנוגעות זו בזו אין שם אות עליהן כיון שאין חלוקות כל אחת לעצמה, ומסברא יש לומר שאין לדקדק דלא גרע משטר יווני ועידיו עברי דכשר [גיטין פ"ז ע"ב] ומשטרא פרסאה דמכשרי בגיטין דא"כ דדביק אותיות גרע, והמחמיר לפסול בדבוק אותיות, אף בהפרדה בסכין אין לו להכשיר דומיא דחק תוכות כדפי' גבי דיו שנפל על האות ואינה נכרת מפני הדיו. וחוזרני לומר כי מתוך ההיא דפ' הבונה [שבת ק"ד ע"ב] שאומר שם כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש, משם משמע דבנטילת התג בסכין חשוב תקון כתיבה לשווייה רי"ש ולא הוי כחק תוכות, ואף כי יש לדחות דהתם מיירי שבקולמוס הוסיף דיו אחורי הדל"ת לבטל התג שלא יהיה עוד דל"ת אלא רי"ש, אין נראה לדחות כן, אלא משמע שנטלו בסכין ובכך עשאו רי"ש ולא בקולמוס, וגם נטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים [שבת שם] היינו בסכין, ומשמע דמיירי בספר, דהתם הוא דבעי זיוני היכ' דליכא זיוני, והתם מיירי בזיוני, ומשמע דכי איכא זיוני דתו לא בעי זיוני, וכגון ההיא דנתכון לכתוב חי"ת ועשאו שני זיינים דמתוקמ' בדלא בעי זיוני, אלא איתנהו לזיוונים, והיינו מסתמא בספר ששם צריך זיון, בההיא גונא נמי מיירי שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינים.
כתב בני זי"ע שיכולה אשה למנות שליח לקבל גטה על ידי כתב, ונראה לי שהיה קשה לו מה לנו אם שליח זה לא נתן לגירושין ולא יוכל מחמת כן לעשות שליח לתתו הגט לאבא בר מניומי [גיטין כ"ט ע"ב] כמו שמפרש רש"י, שבשביל שלא נתן לגירושין לא יוכל לעשות שליח, מה בכך דל שליח ראשון מהכא כיון שהבעל רוצה שיתניהו אבא בר מניומי ויגרשנו בו יועיל כמו כל הרוצה לתרום יבא ויתרום
